לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי https://lgr.co.il לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי Wed, 29 Sep 2021 15:39:25 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=5.8.3 https://lgr.co.il/wp-content/uploads/2021/07/cropped-לוגו-פרפר-לילך-32x32.png לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי https://lgr.co.il 32 32 פרק 17 https://lgr.co.il/%d7%a4%d7%a8%d7%a7-17/ Wed, 29 Sep 2021 15:39:25 +0000 https://lgr.co.il/?p=597 מה שמעניין בפרידות , זה שבתהליך הפרידה יכולים להתקיים הרבה רגשות במקביל.
צער וכאב, עלבון , כעס ואכזבה, ולצידן תקווה, הכרת תודה, תחושת הקלה , אהבה ונינוחות.

הפוסט פרק 17 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
פרידה

מה שמעניין בפרידות , זה שבתהליך הפרידה יכולים להתקיים הרבה רגשות במקביל.

צער וכאב, עלבון , כעס ואכזבה,  ולצידן תקווה, הכרת תודה, תחושת הקלה , אהבה ונינוחות.

בפרידה הזו מצאתי את עצמי עוברת דרך כל קשת הרגשות הללו. 

אני חושבת שהרגשות שהכי איתגרו אותי במהלך הפרידה הם אכזבה ותחושת כישלון. 

מסתבר שהיו לי מלא ציפיות מהקשר הזה, בניתי עליו מגדלים, ראיתי קדימה, ובהדרגה הכל התפוגג. 

וגם – כשנכנסתי לראשונה לאפליקציית ההכרויות חשבתי שאני ב"שוט" ראשון מזהה את הבנזוג המתאים ומתחילים לרוץ לכיוון השקיעה הוורודה. לקח לי קצת זמן לקבל את זה שאולי יהיו עוד כמה נסיונות לפני השקיעה…🙂

אז כן .. בפרק הזה אני משתפת שהוחלט ביננו על פרידה.

זהו פרק חשוב, הואיל ופרידה היא חלק מהמשחק , וגם את זה כדאי לעשות בתבונה ורגישות.

החכמה בהתמודדות עם רגשות הפרידה בעיניי, היא  להסכים לעבור דרך הכאב,  אך לאפשר לו גם לחלוף. לא להיתקע עליו. את זאת למדתי בקורס מרתק וחדשני ,שעברתי באוניברסיטה הקוסמית בנושא "הרגש במאה ה 21". ההבנה היא , שהרגשות הם כמו גלים, גלים, כל הזמן בתנועה…לכן אין צורך להתקבע על רגש אחד.

נניח עובר דרכי גל של כאב…. אני מאפשרת לו להיות, אבל לא נתקעת עליו,ומאפשרת לו לחלוף… ואז מגיע גל של תקווה ואופטימיות… ואז גל של אהבה והכרת תודה, גם לעצמי וגם על הלמידה החשובה שאני עוברת, ואז שוב גל של צער, וככה גלים גלים, ואני יודעת שלאט לאט, התקווה והאופטימיות יתפסו את מירב המקום, והרצון להכיר פרטנר חדש יגיע עם הזמן.

אני לא אשתף את כל הסיפור שהוביל לפרידה ,על מנת לשמור על הפרטיות שלי ושלו, אך באופן כללי אני יכולה לומר שבשלב מסויים הקשר הפך מורכב מדי , ולא היתה הכלה למורכבות הזו.

לאחר שבועיים בה התגברה תחושת הבדידות בתוך הקשר,והיה גם ריחוק, יזמנו שיחת טלפון בה הוחלט להיפרד.

כשסיימנו את שיחת הטלפון הזו, היה ברור שיש ביננו במקביל למורכבות,  גם אהבה והערכה. זה היה מאד יפה בעיניי שבחרנו ככה לסיים את הקשר.

מיד בסיום השיחה לקחתי מחברת וכתבתי לעצמי את כל מה שאני מרגישה. נתתי ביטוי להכל.זה עשה לי סדר ברגע שהיה קצת מטלטל.

וכמו שכתבתי קודם, בימים הראשונים הרגשות באו בגלים.

מה שכן, חשוב לי במקביל לכל הרגשות, לשים לב לדיאלוג שמתקיים בתוכי בימים אלה.

יש דיאלוג פנימי שהוא תפל בעיניי , ולא מועיל, ולכן אני עוצרת אותו כשהוא מתחיל להתנגן, ויש דיאלוג שהוא מבטא עיקר והוא מקדם אותי, ולו – אני רוצה לתת את "המיקרופון".

לדוגמא-

אני יכולה לשמוע בתוכי משפט כמו :"אני לא מבינה איך הוא וויתר עליי?" (על אחת כמוני? באמת עשה שטות. תודו. 🙂).
בבסיס של המשפט הזה יושב כאב של "ויתרו עליי" "איך ויתרו עליי?" . אז בגדול, אני לא באמת רוצה להבין "למה הוא ויתר עלי", מה שאני באמת רוצה, זה לאפשר לעצמי לעבור דרך הכאב הזה, של "ויתרו עליי".

ולכן במקום לנסות להבין – איך לעזעזל הוא ויתר על אחת כמוני, ולטחון לעצמי את הראש, אני מעדיפה לתת מקום לכאב הזה, וגם לתת לו לחלוף כמו גל…ואז אני לא יוצרת בזבוז של משאבים בשאלה הסזיפית – איך ויתרו עלי? כי זה לא באמת משנה איך….

או דוגמא נוספת –

יש היבט פנימי שרוצה להטיל עליו את האשמה – כל זה קרה כי הוא ככה וככה וככה…. גם זה מבחינתי הבט שאני לא רוצה לתת לו את המיקרופון. ברור לי שהתוצר של הפרידה , הוא הדינמיקה בין שנינו, ומה שהכי חשוב לי כרגע, זה לקחת אחריות על המקומות המאתגרים שלי. אני רוצה לראות אותם, להיות בחמלה כלפיהם וללמוד מזה לקשר הבא. אני מעדיפה להשקיע את המשאבים שלי בזה , מאשר בלהאשים אותו. זה הרבה יותר יעיל 🙂

בימים אלה אני רושמת לפניי למה אני צריכה לשים לב להבא, איך אני רוצה להתנהל בקשר הבא, מהם נקודות החוזקה והטורפה שלי, וגם ממשיכה לדייק איזה גבר אני רוצה לפגוש.

בינתיים, אני ממשיכה לעשות את העבודה הפנימית לצורך דיוק עצמי.

וכבר יכולה לעשות לכם ספויילר, שעד שהפרק הזה יצא לאור , משהו חדש כבר התחיל להתבשל.

עוד חקירה, של מערכת יחסים, והפעם עם כל התובנות והלמידות מהקשר הקודם.

אז להתראות בפרק הבא. ותודה שהייתם איתי.

לילך

הפוסט פרק 17 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
פרק 16 https://lgr.co.il/%d7%a4%d7%a8%d7%a7-16/ Wed, 22 Sep 2021 04:50:12 +0000 https://lgr.co.il/?p=591 וואי וואי וואי …
איך הייתם עונים על שאלה כזו ?
לפעמים הוא מפתיע עם השאלות שלו.
רק מהכותרת של הפרק הזה אתם כבר מבינים איזו התרחבות והתעלות מתבקשת לפעמים בתוך קשר.

הפוסט פרק 16 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
"איך תרגישי אם אני אזמין חברה שלך לקפה?"

וואי  וואי וואי  …

איך הייתם עונים על שאלה כזו ?

לפעמים הוא מפתיע עם השאלות שלו.

רק מהכותרת של הפרק הזה אתם כבר מבינים איזו התרחבות והתעלות מתבקשת  לפעמים בתוך קשר.

אבל האמת  – תודה ששאלת…

אז הסיטואציה היתה כזו –  היינו  אצלו בבית. אני והוא. דיברנו , אכלנו. היה לנו ממש כייף ביחד.

ובשלב מסויים שאלתי אותו אם מתאים לו שאזמין לקפה את החברה שלי  כי היא נמצאת ממש קרוב לפה, ובא לי שהוא יכיר אותה.

הוא שמח על הרעיון וחשב שזה רעיון טוב.

והיא הגיעה. ישבנו יחד שלושתנו לקפה בסלון ביתו, והיה כייף.

היתה שיחה כל כך הרמונית וקולחת, הרגשתי שיש ביניהם חיבור טוב.

זה כל כך שימח אותי, שהחבר שלי וחברה טובה שלי מתחברים. הוא גם ראה לראשונה את הקשר הטוב שיש בייני לבינה, קשר של כנות, אהבה ופתיחות וזה איפשר לו להכיר עוד צדדים שלי.

הרגשתי טוב.

לאחר שהיא הלכה, הוא אמר שהוא חושב שחברה שלי מקסימה. ואני שמחתי לשמוע.

וכמה רגעים לאחר מכן הוא שאל אותי – איך תרגישי אם אזמין אותה לקפה מפעם לפעם?

חחחח…

שאלה טובה!  עכשיו הרגת ! 😅

וברצינות – התשובה בתוכי לא היתה חד משמעית. עלו לי הרבה תשובות יחד.

עלו בתוכי קודם כל הקולות הבוגרים – "ברור שכן….  אנחנו אנשים בוגרים…. אני סומכת על שניהם…. איזה כייף שיהיה בינהם קשר טוב…..

כן. כן. כן ברור.

כן???

אוי ואבוי….

ואז עלו הקולות הנוספים –

ומה אם היא תמצא חן בעיניו?

ומה אם אני אקנא? הם ייפגשו , ואני אשב לבד בחושך?

ומה אם הוא יוותר עלי בשבילה ?

…ואז זה יגמר כמו טלנובלה ספרדית?

אמא 'לה !!!

במו ידיי אני מכניסה לעצמי גול עצמי. (סליחה, במו רגליי…)

אז לאחר שהייתי קצת עם השאלה הזו, החלטתי לבחור בקולות הבוגרים.

תכלס, ידעתי שאני לא באמת יכולה או רוצה לשלול ממנו משהו שהוא רוצה….

אני רוצה לאפשר חופש.

וזה באמת משמח אותי שיהיו לנו חברים משותפים.

ואני  סומכת על שניהם.

ואם יקרה משהו בינהם – תכלס, מי אני שאעצור את זה?

ובכלל, אני לא באמת יכולה לשלוט במה יקרה בהמשך הסיפור….

אז למה לא לאפשר חופש?

….נשמע לכם כאילו אני עדיין משכנעת את עצמי?

נכון  😃

אבל עכשיו ברצינות – העוגן מבחינתי, וגם אמרתי לו את זה, זו הכנות. מה שלא יקרה, הכל יהיה מדובר. ואת השאר  כבר נכיל.

ומפה אני משחררת שליטה ומתמסרת לתנועה.

סומכת.

על עצמי.

עליו.

ועל הדרך.

אז לא יודעת אם הם יפגשו או לא, אבל אני מרגישה חופש פנימי…

ואיזה כייף של חופש זה, אה?!

הפוסט פרק 16 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
פרק 15 https://lgr.co.il/%d7%a4%d7%a8%d7%a7-15/ Wed, 22 Sep 2021 04:48:54 +0000 https://lgr.co.il/?p=588 אייי...אייי….איייייי
כמה לא פשוט לפעמים להכיל אי וודאות. יש משהו בוודאות שאנחנו כל כך מחפשים אותו , כי הוא מקנה לנו ביטחון.

הפוסט פרק 15 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
"הזמן שאחרי המריבה"

אייי…אייי….איייייי

כמה לא פשוט לפעמים להכיל אי וודאות. יש משהו בוודאות שאנחנו כל כך מחפשים אותו , כי הוא מקנה לנו ביטחון.

ואם יש דבר שאני יכולה לומר עליו שהוא אחד הדברים ה – מאתגרים עבור אנשים, זה להכיל אי וודאות. הרבה פעמים אנחנו פועלים מתוך חוסר הוודאות ואז עושים "הרבה בלגן".

כמובן שזה בא לידי ביטוי גם בהתנהלות שלנו במערכת היחסים, בעיקר אחרי מריבה שיוצרת ריחוק.

אז אתם בטח סקרנים לשמוע מה היה אחרי ה'מריבה הראשונה'.

אם לומר את האמת, גם אני הייתי סקרנית במשך יותר משבוע , לאן יזוז כל הסיפור.

אבל אצלי הסקרנות היתה מלווה גם בחשש, בעצב, ברגעים של חולשה  ובבילבול…

4 ימים לאחר הסיטואציה של "הריב"  , היתה לנו שיחת טלפון בה יישרנו קו ביננו. דיברנו והגענו להבנות לגבי הסיטואציה. התחושה שלי היתה שהראש הבין, אבל הלב עוד לא לגמרי נפתח בחזרה. היינו רגישים. והכל היה רגיש.

אני ידעתי שמבחינתי – אני רוצה להמשיך בקשר – הרגשתי שאנחנו עוד בשלב ההכרות, וזה לא הזמן לקבל החלטות על הפרדת כוחות, וגם היתה לי ידיעה, שאנחנו עוד ניפגוש במהלך הדרך כל מיני דיסהרמוניות, כל אחד בתוכו, ואחד אצל השני, אבל בגדול החיבור הוא טוב, ורב המאחד על המפריד – ולכן כדאי להמשיך. זה מבחינתי.

אבל לא היה ברור לי מה איתו. ומה הרצון שלו.

הרגשתי שיש ביננו עדיין סוג של ריחוק.

ולא הרגשתי נכון להתקרב בכוח.

זה כמו חבל דק שעומד להיקרע…צריך להיות עדינים.

הבנתי , שאני צריכה לתת לזה את הזמן על מנת שנבשיל.

אש קטנה, סבלנות, לא למהר, לא לדחוף מהר מדי…

ואש קטנה מאתגרת אותי מאד.

בטח ובטח כשמתחברת לזה תחושת אי הוודאות- זה מאתגר.

רציתי לדעת. לדעת איך כל זה יימשך.

אז שבוע וחצי לא ידעתי איפה אנחנו עומדים בדיוק.

אנחנו יחד?

אולי כבר לא?

לאן זה הולך?

מה שלומו?

מה הוא חושב?

כן.ככה נשמעת אי וודאות.

אבל  – שמתי לב – שבתוך אי הוודאות הזה היתה לי ודאות פנימית מאד ברורה –

קודם כל הודאות של הערכים שלי -מבחינתי, לא משנה אם נהיה ביחד או לא – אני מכירה תודה ורוכשת אהבה לאיש הזה. וכך גם הדיבור הפנימי שלי כלפיו וכלפי מה שיצרנו ביחד. לא מאשימה, לא מרכלת, גם לא עם עצמי. זה בל יעבור מבחינתי.

שנית, אני יודעת שנכון לי להמשיך איתו בקשר. לי.  אבל אני מוכנה להכיל את הצער אם הוא יבחר בפרידה. ואני יודעת שגם אם יהיה לי עצוב וכואב,  אני אתמודד. ושהאהבה בכל מקרה תישאר.

שלישית, לא משנה מה יקרה , אני יודעת שאני אתפתח מזה, אלמד מזה להבא,  ושגם אם הוא יבחר שלא להמשיך,היתה למידה משמעותית שאעשה בה שימוש בהמשך.

באותה שיחת טלפון , הבעתי בפניו את נכונותי ללמוד מהסיטואציה שהיתה, ולהמשיך בקשר.

והוא הסכים איתי, אבל כמו שכתבתי קודם – התחושה היתה של הסכמה, אך הלבבות היו עדיין היה מרוחקים…

פשוט הרגשתי את זה. זה היה מעבר למילים.

הבנתי שבמצב הזה כל התקשרות איתו, יכולים להיות דוחפים מדי ואפילו מרחיקים.

ולכן, בכל פעם שעלה לי רצון להבין, או רצון לדבר איתו – הכלתי את הרצון הזה. ולא פעלתי החוצה.

הכלה כמו שאני תופשת אותה – היא היכולת להרגיש את הרגש מבלי ליצור פעולה אוטומטית מתוכו.

אז בימים אלה  דיברתי עם עצמי הרבה, ולימדתי את עצמי להכיל את הרגשות שעולים לי מבלי לפעול מתוכם.

ידעתי שאפשר לשלוח געגוע ואהבה גם בלב ובמחשבה. וכך עשיתי. הרגשתי שיצירת קשר ישיר  תהיה ישירה מדי , ויכולה להלחיץ.

וגם ידעתי שיגיע הזמן – שזה יהיה בול הזמן.

עד אז  – אמרתי לעצמי –  רק להכיל.

ו – וואלה. הכלתי.

ואכן – הגיע הזמן. שהיה בול הזמן.

התכתבנו, וקבענו להיפגש. אצלו.

עכשיו תקלטו את הסיטואציה.

אני בדרך לפגוש אותו, ועד הרגע בו דפקתי על דלת ביתו , לא ידעתי לאן כל זה הולך.

האם נלך לפרידה?

האם ניפצח בסקס סוער – הידוע בכינויו "מייק אפ סקס" ?

באמת שלא ידעתי.

אבל הסכמתי להכיל כל מה שיעלה באותה פגישה.

מבחינתי זה היה מצב של ביטחון, בתוך חוסר הביטחון – מצב שבו אני מוכנה להכיל את כל האופציות.

ואתם בטח שואלים – מה היה בסוף בפגישה?

אז לא… לא פצחנו  ב"מייק אפ סקס" , אתם יכולים להרגע… אנחנו לא בהולייווד 😃

אבל היתה לנו שיחה משמעותית, שבה הוא אמר איך הוא הרגיש ואיך הוא רואה את ההמשך, וגם אני שיתפתי אותו, והקשבתי. גם כשלא היה קל לי לשמוע.

והיתה לי ידיעה מאד ברורה שהשיחה הזו , היתה יכולה להתקיים רק בשלב הזה, ולא רגע קודם.

לכן מאד הודיתי לעצמי שלא לחצתי על פגישה , גם כשמאד רציתי.

לא סתם נאמר "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים"

משפט חכם שמוביל לסבלנות ,ואם מצליחים להתנהל לפיו, הכל קורה הרבה יותר מדוייק.

הפוסט פרק 15 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
פרק 14 https://lgr.co.il/%d7%a4%d7%a8%d7%a7-14/ Mon, 13 Sep 2021 10:49:39 +0000 https://lgr.co.il/?p=584 אז היתה סיטואציה. אי הסכמה נקרא לזה. אני קצת כעסתי, הוא קצת כעס,תכלס, היה לא הכי נעים.
הרבה פעמים אחרי סיטואציות כאלה הנטייה האנושית מתחלקת לשניים -
לסגור את העניין ולהגיד, יאללה ביי! אין לי כוח לדברים האלה ! מה היה רע לי לבד?

הפוסט פרק 14 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
הגענו למריבה הראשונה

אוקיי… זה כנראה היה חייב להגיע…

המריבה הראשונה.

אז היתה סיטואציה. אי הסכמה נקרא לזה. אני קצת כעסתי, הוא קצת כעס,תכלס, היה לא הכי נעים.

הרבה פעמים  אחרי סיטואציות כאלה הנטייה האנושית מתחלקת לשניים –

לסגור את העניין ולהגיד, יאללה ביי! אין לי כוח לדברים האלה ! מה היה רע לי לבד?

ואז נפרדות דרכנו.

או –

לנסות לחזור מהר מהר להרמוניה, ולנסות להשיב את הדברים לסדרם כדי לא לחוות את התחושות הלא נעימות וחוסר הוודאות. ואז בדרך כלל התיקשורת נוצרת מהר מדי ומוקדם מדי.

אז אנחנו אחרי מריבה, שום דבר לא ברור, ואני חושבת שהכי טוב זה דווקא לעבד את הדברים עם עצמי בשלב ראשון.

זה אמנם זמן שמתקיימת בו תחושת אי וודאות, ולכן לעיתים קשה  להכיל אותו, ויש מקום פנימי שרוצה כבר לחזור לוודאות והרמוניה, אבל אני חושבת שזה זמן מאד חשוב.

והפעם רציתי לכתוב על – איך אני מנצלת את הזמן הזה, שאני קוראת לו "התכנסות".

אני אומרת 'התכנסות' – כי מבחינתי יש "יציאה החוצה" שזה אינטראקציה איתו, ויש "התכנסות" שזו אינטראקציה פנימית.

אז…איך אני מנצלת את זמן ההתכנסות?  או ליתר דיוק, אני שואלת את עצמי: מה הדיאלוג הפנימי שאני מקיימת בתוכי בזמן הזה ?

האם הדיאלוג הפנימי שלי חותר לשלום, לחיבור, לסליחה וחסד, להעצמה את עצמי, אותו ואת המשך ה"ביחד"?

או האם אני עושה שימוש בדיאלוג הפנימי לצורך האשמה, אשמה, צדקנות ולמעשה ממשיכה לריב איתו ולהאשים אותו בתוכי ?

אולי יש כאלה מבינכם שישאלו – מה זה משנה איך אני מדברת בתוכי? ממילא אף אחד לא שומע…

על זה אני אומרת קודם כל, שהדיבור הפנימי יוצר מציאות פנימית. האם אני בוחרת להיות במציאות פנימית של הרמוניה ושלום? או האם במציאות פנימית של מאבק ומלחמה? ובנוסף , ה"יציאה שלי החוצה" לשיחה איתו, תנבע מהמציאות הפנימית שאני נמצאת בה, ולכן היא מאד חשובה.

כמו כן, אני מאמינה,( ואולי יש כאלה שיחשבו שזה קצת מוזר) , שהתקשורת ביננו היא לא רק מילולית, ובאיזשהו אופן , אני יכולה להרגיש את המצב הפנימי שהוא נמצא בו ולהיות מושפעת ממנו, ולהפך. זאת אומרת, שאני מאמינה שאנחנו יכולים להשפיע אחד על השני לא רק בשיחה או פגישה ישירה, אלא מתקיים ביננו כל הזמן קשר, כמו "חוט דמיוני" שמחבר ביננו, ותזוזה של החוט מצד אחד משפיעה על מי שנמצא  בצד השני של החוט.

כך אני מאמינה. ולכן אני מאד ערה לא רק למילים ולהתנהגות שלי , אלא גם למחשבות שלי.

אז אני בחרתי ליצור דיאלוג פנימי שבו בראש ובראשונה אני נותנת מקום לרגשות שעלו לי בסיטואציה. על מנת לאוורר הכל! שלא יהיה רגש שירגיש שלא היה לו מקום.

כעס, התבאסות, צער, אכזבה, פחד, …וכל החבורה הזאת….

אני אומרת שזה שלב ראשוני, כי אני יודעת שאני לא אשאר רק שם, אבל הוא שלב חשוב.

לאחר איוורור הרגשות, הסכמתי להתבונן על ההתנהלות שלי בתוך הסיטואציה. ואחרי שעובר הכעס, אני יכולה להתבונן יותר בכנות ובאובייקטיביות על עצמי ועל ההתנהלות שלי.

וכשהתבוננתי על עצמי בפרספקטיבה , בדיעבד, שמתי לב שאכן, הייתי יכולה לבחור תגובה אחרת בתוך הסיטואציה. תגובה שהיתה מובילה לסיום הרבה יותר הרמוני של האירוע הזה. במקביל, אני שמה לב לא להיות באשמה על אופן ההתנהלות שלי, כי באותו הרגע עשיתי מה שיכולתי, אבל אני בהחלט מוכנה לזכור לפעם הבאה, שיש לי אפשרות לבחירה אחרת,הרבה יותר הרמונית.

בשלב הבא ביקשתי בתוכי  לראות את ההתנהלות שלו מזווית ראיה אמפטית. מה שלא יכולתי לעשות תוך כדי הסיטואציה עצמה. מבקשת לנסות להבין את נקודת מבטו, את אופן ההתנהלות שלו. וכשאני מכוונת לזה, אז אני יכולה לראות, להבין, להיות יותר סבלנית ואמפטית כלפי מה שהוא ביטא.

ואז שאלתי את עצמי – מה אני רוצה להמשך?

איך הייתי רוצה לראות את הדברים מתנהלים?

איך הייתי רוצה שנלמד להתנהל יחד אם נגיע שוב לצומת הזה?

ואחרי שיצרתי בתוכי את ההבנות הללו, נוצר שלום בתוכי.

זה מקום מאד טוב לצאת ממנו החוצה לתקשורת איתו.

אבל  האמת – בסופו של דבר, בהכי פשוט –  מה שהכי הכי חשוב לי  – זה החברות.

זאת אומרת שגם כשעולה כעס, פגיעות, עלבון או ווואט אבר – הכי חשוב לי זה להתנהג אליו בכבוד , לזכור עם מי אני מדברת – איש שאני מעריכה ואוהבת – מבחינתי , זה כמו "קופסא שחורה" במטוס, גם אם הכל מתפרק – זה נשאר. החברות.

וזה נשאר גם אם בוחרים בסופו של דבר להיפרד.

מה נבחר? עוד לא וודאי בשלב זה.

בפרק הבא אשתף אתכם מה קרה לאחר המריבה הזו. עוד קצת סבלנות.

הפוסט פרק 14 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
פרק 13 https://lgr.co.il/%d7%a4%d7%a8%d7%a7-13/ Mon, 13 Sep 2021 10:48:09 +0000 https://lgr.co.il/?p=581 יכול להיות שיש חלק מכם שמכירים את זה, שנכנס משהו לחיים שלכם, והוא מאד מלהיב...והוא ככה עוקף את שאר הדברים בסדר העדיפויות, ותופס לכם מלא מקום במחשבות, ובהתעסקות…

הפוסט פרק 13 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
בואו נדבר על טוטאליות וביטול עצמי

יכול להיות שיש חלק מכם שמכירים את זה, שנכנס משהו לחיים שלכם, והוא מאד מלהיב…והוא ככה עוקף את שאר הדברים בסדר העדיפויות, ותופס לכם מלא מקום במחשבות, ובהתעסקות…

מי מכיר ?

לי יש קטע כזה. היבט קצת טוטאלי.

וזה מה שקורה לי בשלב הזה של הקשר.

אני והוא  מכירים כבר כחודש וחצי. וואלה התקדמנו…

הפסקתי לספור דיייטים 🙂 שזה סימן טוב.

ובכל זאת, כל פגישה עדיין מסעירה, וחדשה, ואנחנו עדיין בשלב של ההכרות הראשונית.

 

בתקופה הזו אני שמה לב שהראש לי, הלב שלי, והרצון שלי, נמצאים הרבה שם. איתו.

לכאורה, זה נהדר, נכון?

יש קשר ויש רצון…ברכה…

ויחד עם זאת לפעמים העניין הזה עלול לעשות קצת בלגן.

 

שמתי לב שכשאני מבלה איתו, אני קצת "שוכחת את הראש שלי".

למשל קבעתי פגישה עם חברה, ובגלל שהיינו בתוך שיחה ארוכה – איחרתי לפגישה איתה.

או שאני יושבת בשיעור ופתאם הראש שלי מרחף למחשבות על הפגישה הקודמת שלנו. אוטומטית הנוכחות שלי יורדת. וזה לא בא טוב….

או למשל שהוא מודיע שהוא פנוי מחר בבוקר, ועולה לי מחשבה לבטל את התכניות שיש לי כדי לבלות איתו.

קרה לכם?

אני זוכרת שאחד הדברים שמאד חששתי מהם לפני שנכנסתי למערכת זוגית זה העניין הזה של טוטאליות שיגרור "ביטול עצמי". שאני אהיה כל כך עסוקה במי שאיתי, ואשכח את עצמי, מאיפה באתי ומה חשוב לי.

מראש חששתי מזה, והנה זה קורה לי. סמיילי מופתע.

 

לאחר שהגעתי באיחור לאותה חברה, הרגשתי לא טוב עם עצמי. הרגשתי שאני רוצה להמציא תירוץ למה איחרתי, וכשאני מתחילה להמציא לעצמי תירוצים, נדלקת לי נורה אדומה.

 

לאחר המקרה הזה, עשיתי חשבון נפש קטן עם עצמי, ואמרתי לעצמי , שאני לא רוצה להגיע למצבים כאלה.

שאני רוצה לשים גבול להיבט הפנימי שלי שרוצה להיות טוטאלי בקשר.

ומיד לאחר מכן היתה לי הזדמנות לגבות את עצמי.

 

למחרת בבוקר הוא הודיע לי שהתפנה לו הבוקר , והוא שאל אם אני פנוייה.

אני כבר קבעתי עם הבת שלי ללכת יחד לסרט.

והנה ראיתי את ההיבט, שרוצה לבטל את הכל, ולהיפגש איתו.

 

זה היה מבחינתי ה"מאני טיים". המאני טיים של הבחירה לשים גבול להיבט הטוטאלי שלי שמבטל את הכל.

ואכן החלטי שעל אף הרצון להיפגש איתו, אני אלך עם ביתי לסרט כמו שתכננו.

זה מתואם לערכים שלי, זה חלק מהאחריות שלי, לא רק כלפי ביתי , אלא גם כלפי עצמי, והשמירה על ההתנהלות הערכית שלי בתוך הקשר.

 

ומעכשיו חשוב לי להמשיך לשים לב לזה.

הפוסט פרק 13 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
פרק 12 https://lgr.co.il/%d7%a4%d7%a8%d7%a7-12/ Sun, 05 Sep 2021 22:39:30 +0000 https://lgr.co.il/?p=577 במפגשים הראשונים עפנו על הדמיון ביננו.

יש התאמה. מדברים את אותה שפה פחות או יותר. תחומי עניין דומים, יש התאמה פיזית, משיכה...

זה חשוב, ואני מרגישה שזה גם הבסיס לקשר.

הפוסט פרק 12 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
נפתחים גם לשונות ביננו

 

במפגשים הראשונים עפנו על הדמיון ביננו.

יש התאמה. מדברים את אותה שפה פחות או יותר. תחומי עניין דומים, יש התאמה פיזית, משיכה…

זה חשוב, ואני מרגישה שזה גם הבסיס לקשר.

 

ואז… מתחילים לגלות גם את השונות –

 

בשיחת טלפון שהיתה לנו באחד הימים האחרונים,  ביקשתי ממנו ש"יפתח יומן" כדי שנקבע פגישות לשבוע הבא.

יום ראשון- אני פנוייה בשעה הזו והזו..

יום שלישי – יש לי משבצת פה ופה

חמישי בערב יש ככה וככה…

ככה אני, עובדת עם לו"ז

 

תוך כדי שאני מדברת , עוד לפני שהוא אמר משהו, אני הרגשתי שמעבר לקו הוא זז באי נוחות.

 

אני לא זוכרת את המילים המדוייקות שלו – אבל זה היה  משהו כמו – "הלו, הלו, מה זה הלוז הזה? מה? אנחנו בצבא? שכחת שאני אומן ? אני אוהב לזרום… להיות ספונטני… בואי ניתן לחיים הפתיע אותנו…"

 

עכשיו  הסיטואציה הזו משעשעת אותי,

אבל באותו רגע , חששתי.

 

"מזתומרת לזרום?

יש לי יומן . לוז שבועי. פגישות.

מבחינתי, אם זורמים, ולא הכנסתי ליומן, יש חשש כבד שלא ניפגש בכלל…"

 

חשש כבד. ככה הרגשתי.

 

השיחה הזו הביאה אותי לחשוב שוב על הסיבה שבגינה רציתי להיות בזוגיות :

נכון. ראשית ,להיות ביחד זה כייף.

מישהו לדבר איתו, להתחבק, להחליף מילים נעימות , לקיים שיחות עומק, לבלות יחד…

(ואגב, מי שקרא את הפרקים הקודמים שכתבתי , כבר יודע  שיש רגעים שזה גם לא כייף. זה יכול להעיר הבטים גם לא נעימים בתוכנו )

לכן לא ניתן להסתמך רק על "הכייף" הזה כסיבה  לקשר.

 

אז מה הדבר הנוסף ?

 

בעיניי מערכת היחסים הזו היא הזדמנות לשני הצדדים להתרחב, ללמוד דברים חדשים, להכיר דפוסי התנהלות חדשים ולהיפתח אליהם.

 

אני למשל, לאחר החשש הקל שעלה באותה השיחה, הרגשתי, שאני ממש ממש אשמח ללמוד את האופיין הספונטני שלו. זה מעניין אותי, זה חדש עבורי, בא לי ללמוד לסמוך גם על הספונטניות, ללמוד איך עושים את זה… בשביל מה בחרתי להיות עם אומן ?

 

אני מקווה שגם הוא יסכים וירצה להיפתח לדרך הפעולה שלי, שהיא יותר מסודרת, מאורגנת, ומובנית.

 

מה שיפה הוא, שאין דרך אחת יותר ראוייה או טובה מהאחרת. לשני האופנים יש יתרונות.

וכמה אפשר להרוויח מזה, אם כל אחד יסכים להעשיר את עצמו דרך הפרטנר שלו, וללמוד לסגל דפוסים חדשים, להתחדש….

 

יש פה טריק אחד קטן – וזה ההסכמה להשתנות. כי הרבה פעמים נוח לנו בדפוס שלנו, ואז אנחנו לא פתוחים לשינוי.

 

בעיניי זה יכול לעבוד כששני הצדדים פתוחים וגמישים , ואז יכולה להיות זרימה אורגנית כזו, שכל פעם מישהו אחר מוביל והשני מסכים להיות מובל. זה יוצר הפרייה הדדית התרחבות והתחדשות מתמדת.

הפוסט פרק 12 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
פרק 11 https://lgr.co.il/%d7%a4%d7%a8%d7%a7-11/ Sun, 05 Sep 2021 15:39:15 +0000 https://lgr.co.il/?p=574 על אהבה וטוהר המילה

בואו נדבר על נושא רגיש.
בואו נדבר על ה - "אני אוהבת אותך"

וואי וואי … כמה משקל שמנו על 3 המילים הללו…
להגיד או לא להגיד, זו השאלה?!

הפוסט פרק 11 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
על אהבה וטוהר המילה

 

בואו נדבר על נושא רגיש.

בואו נדבר על ה – "אני אוהבת אותך"

וואי וואי … כמה משקל שמנו על 3 המילים הללו…

להגיד או לא להגיד, זו השאלה?!

מתי להגיד?

ומה יהיו ההשלכות של זה?

ואם אני אגיד לו? הוא יענה לי?

 

האמת, שאותי זה קצת משעשע.

אני מאד בקלות יכולה לומר שאני אוהבת.

אהבה עבורי היא מצב טבעי.

בטח ובטח כלפי מי שמוצא חן בעיניי, ואני חולקת איתו מרחב אינטימי.

 

(אני זוכרת שבן זוגי לשעבר היה שואל אותי , למה אני כותבת על הצ'קים שאני נותנת "באהבה" ? מה ? את אוהבת את הירקן ? חחחח….

לא…אין לי סנטימנטים לירקן, פשוט כשכתבתי את הצ'ק הייתי במצב של נתינה מתוך אהבה ושפע. הערכה למה שאני מקבלת בתמורה. לכן כתבתי "באהבה"…)

 

אני ממשיכה –

 

אני אומרת לו, לפרטנר שלי  –

 

"אני אוהבת אותך"

והוא –

"גם אני אוהב אותך"

 

הוא לא נבהל מזה.

 

ותכלס, אני באמת חושבת שהלב שלו פתוח כלפיי, והוא לא חושש לבטא את זה.

 

מיד אחר כך היתה לנו שיחה  על כך שלאהבה יש רבדים.

 

עכשיו אני אוהבת ברובד מסויים.

 

אני יודעת,  שככל שיעמיק הקשר האהבה תשנה את פניה. יהיו לה רבדים ועומקים שכרגע אני לא יודעת מה הם.

 

יתרה מזאת,  אני יודעת שגם אם יסתיים הקשר , אני אמשיך לאהוב אותו. להכיר לו תודה. להעריך. למה לא, בעצם? אני אוהבת את הבנאדם הזה.

 

לצורך העניין, אני גם אוהבת את בן זוגי לשעבר, אבי ילדיי. מעריכה אותו. מכירה לו תודה על פרק החיים שעברנו יחד. אפילו שאנחנו רק בקשר ענייני כרגע.

 

יש בי אהבה כלפי האדם שפגשתי לפני חודשיים באפליקצייה, על אף שהוא בחר "לא להחליט" והחלטנו לא לקיים את הקשר. אני מבינה את המקום ממנו הוא בחר. אני לא שופטת אותו. הלב שלי נשאר פתוח אליו. האם זה מתבטא בתקשורת איתו הלכה למעשה ?  לא. אין צורך. זה מצב פנימי . מצב של אהבה , הערכה והכרת תודה.

 

כמו כן, חשוב לומר שאני מבדילה בין אהבה להתאהבות.

 

בהתאהבות יש ריגוש. זה כמו אש כזאת שנדלקת בסערה וכמו שנדלקה כך יכולה להכבות….

אני ערה לזה שיש בתוכי גם את האש הזו, אבל אני לא בונה עליה כמפתח לקשר.

 

אני בונה על האהבה שתלך  ותעמיק עם הזמן, שייפתחו לה כל הזמן רבדים נוספים של עומק.

של הערכה.

של הכרות.

של הכרת תודה.

של אינטימיות וחיבור.

של עשייה ויצירה משותפת.

אני מאד סקרנית לגלות לאן תתפתח האהבה הזו…

 

אז כשאני אומרת : "אני אוהבת אותך" אני מתכוונת לאהבה שאני מרגישה כרגע.

בעוד תקופה היא גם תהיה אהבה , אבל אחרת…

ובהמשך לזה, אני רוצה לכתוב כמה מילים גם על 'טוהר המילה'

שמתי לב שכשאני במצב אינטימי ומרגש. כשאני מרגישה אהבה עמוקה.  מרגישה מאד קרובה,  אני יכולה לומר דברים שהם לא עד הסוף באמת באמת נכונים.

למה הכוונה ?

משפטים כמו –

בא לי להישאר איתך לנצח!

בא לי שלא תלך אף פעם!

 

ועוד משפטים כאלה… שכשאני רוצה לומר אותם, אני באמת מרגישה אליו אהבה וקרבה מאד גדולה. אבל ציינתי לעצמי לשים לב ,שגם במצב הזה , חשוב לי לשמור על טוהר המילה שלי, ועל כך שאני רוצה לעמוד מאחורי כל מילה שיוצאת מהפה שלי. ליטרלי.

 

אז – "לנצח??" מי יודע? מי יכול להתחייב?

"אף פעם?" איך ? בעוד רגע אני הולכת לעניינים שלי, והוא לעניינים שלו…

 

אולי אלה משפטים רומנטיים… אבל יותר חשוב לי להיות בטוהר המילה.

 

משפט כמו –  "בא לי שתישאר עכשיו" – זה מבטא את הכוונה והתשוקה אבל גם יותר אותנטי ומדויק. 

הפוסט פרק 11 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
פרק 10 https://lgr.co.il/%d7%a4%d7%a8%d7%a7-10/ Tue, 31 Aug 2021 06:15:53 +0000 https://lgr.co.il/?p=570 דייט רביעי.

לפני הפגישה שאלתי את עצמי - מתי מפסיקים לקרוא לזה "דייטים" ומתחיל ה"דבר האמיתי"?
אחי אומר שאפשר לדעת שזה קורה , כשמפסיקים לחשוב מה השני חושב, מתקשרים כשרוצים, לא "נזהרים" וכו…

הפוסט פרק 10 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
לאפשר אחד לשני זמן לעכל

דייט רביעי.

לפני הפגישה שאלתי את עצמי – מתי מפסיקים לקרוא לזה "דייטים" ומתחיל ה"דבר האמיתי"?

אחי אומר שאפשר לדעת שזה קורה , כשמפסיקים לחשוב מה השני חושב, מתקשרים כשרוצים, לא "נזהרים" וכו…

איך האגו האנושי אוהב הגדרות … זה נותן לו ביטחון.

ואולי בכלל אין צורך להגדיר…?

 

אז פגישה רביעית.

היו הרבה געגועים לפני הפגישה.

לקחנו לנו כמה שעות של פנאי.

נפגשנו, דיברנו, המשכנו להכיר יותר לעומק.

בפגישה הרביעית אפילו הסכמנו לא להסכים אחד עם השני על דברים מסויימים.

זה כבר סימן להתקדמות בקשר.

היה כייף גדול. אינטימי. מחבר. נשארתי עם טעם של עוד. והוא אמר שגם הוא. באמת כייף.

בצהריים חזרנו כל אחד לענייניו, עבודה, בית, יצירה.

בערב אני מרימה טלפון. והוא לא עונה.

אני לא יודעת למה…

 

עסוק?
ישן?
אולי הוא נמצא עם מישהי אחרת? (חבל, אבל גם על זה הראש הקרימינלי חושב…)

ואז חשבתי על אופציה נוספת.

אולי הוא פשוט לא רוצה לדבר איתי כרגע.

 

טה  דה דה דה !!

 

אם זו היתה טלנובלה , עכשיו היתה מופיעה מוסיקת מתח….

 

לא רוצה לדבר ? איתי?!

 

מזל שבאותו הרגע ישבתי במרפסת היפה שלי, בשעת ערב מאוחרת ,בשקט, והקשבתי פנימה לעצמי.

כי אז נפלה לי תובנה ממש חשובה. והתובנה היתה – כמה זה חשוב לאפשר אחד לשני זמן לעבד ולעכל מה שקורה אחרי כל פגישה. בעיקר בשלב הזה.

היינו כמה שעות יחד בבוקר. עברו כל כך הרבה מילים, תחושות, רגשות, רצונות, מחשבות ,כמה שעות שכל אחד מאיתנו, במקביל למפגש המשותף , עבר מסע פנימי גדוש.

כמו שאני רואה את זה, ככל שמתחברים, ומתחילים ליצור אינטימיות וקרבה, צריך  גם להתרחב להכיל את הקרבה הזו.
הקרבה יכולה להעלות כל מיני דברים – פחדים, חששות, רצונות, הרבה פרטים נחשפים אחד על השני,  וגם התרגשות, אהבה מאד גדולה, תשוקה עזה, שגם זה יכול להפחיד… ועוד ועוד…

הרגשתי שאת כל הדבר הזה צריך לעכל.

ולפעמים לצורך זה יש לאפשר רגעים של שקט. זמן של של התכנסות, כל אחד עם עצמו.

אז אפשרתי לעצמי את הרגעים הללו. ושאלתי את עצמי בלב-

מה אני מרגישה עם מה שעברנו היום?

אלו תחושות עולות בי?
מה אני מרגישה לגבי אי ההסכמה שהיתה ביננו?

איך אני מרגישה עם היחסים האינטימיים שהיו לנו?

 

הרבה פעמים אנחנו נוטים לדלג על השלב הזה. ולדבר עם הפרטנר לפני שיצרנו את העיבוד הפנימי.

כי כמו שאמרתי האגו אוהב וודאות, וברגעים האלה של ההגות הפנימית יכולה להתקיים גם חוסר וודאות.

לכן הכוונתי את עצמי לעוד קצת סבלנות, הכלה וזמן של עיבוד ועיכול עם עצמי.

וידעתי שהשיחה הבאה תגיע, בדיוק בזמן, כששנינו נהיה יותר "חכמים" ויותר מודעים.

ואז היא גם תהיה יותר איכותית ומדוייקת.

ואכן כך היה.

ואגב, למי שנשאר במתח, הבנאדם נרדם ולכן לא ענה לטלפון.

אז גם האגו שלי יכול לנוח 😀

 

הפוסט פרק 10 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
פרק 9 https://lgr.co.il/%d7%a4%d7%a8%d7%a7-9/ Mon, 30 Aug 2021 21:08:58 +0000 https://lgr.co.il/?p=567 כזכור לכם מהפרקים הראשונים, אני נכנסתי לקשר הזוגי הזה ממקום של שפע. ממקום של מלאות.
ולפתע במפגש איתו אני פוגשת בתוכי הבט נזקק.

הפוסט פרק 9 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
נעים להכיר – "הנזקקת"

כזכור לכם מהפרקים הראשונים, אני נכנסתי לקשר הזוגי הזה ממקום של שפע. ממקום של מלאות.

ולפתע במפגש איתו אני פוגשת בתוכי הבט נזקק.

הבט שלא מספיק לו,שהוא רוצה עוד, ואם כרגע אין עוד, אז התחושה היא של חוסר, מצוקה, סבל…

פייר, לא ידעתי שקיים בי היבט נזקק. או ביתר כנות – כנראה שלא רציתי לדעת.

בכלל, שמתי לב שיש לי היררכיה בין ההבטים הפנימיים שלי – הבטים שאני אוהבת, שהם ממש שווים "מהחבר'ה המקובלים" שאני רוצה לשים אותם בחלון הראווה ומתגאה בהם. וכאלה שאני מעדיפה להעלים, הם לא מה"שווים", אז שיישבו במחסן, ושלא יצוצו פתאם ושחס וחלילה לא יידעו שיש בי היבט כזה.

אז לפתע ה"נזקקת" קפצה מהמחסן, שלא לומר מהבויידם… ואני בשוק.

אני אדם שופע. שמח. עצמאי. יש לי המון תעסוקות.חברים. אוהבת מאד להיות עם עצמי. שנים הייתי נהנית מרגעי הקסם של הלבד.

אז מה נזקקת עכשיו?

זה מאד הפתיע אותי.

נכנסתי למערכת זוגית בכייף.

ושבועיים אחרי תחילת הקשר, מופיעה  ה"ניזקקות".

אימוג'י מופתע 😱😱😱

 

טוב…אין ברירה… צריך להודות בזה…שאם עולה לי הנזקקות , אז היא עדיין קיימת בי.

הקשר הזוגי רק  האיר עליה פתאם בזרקור, כמו פינה חשוכה שלא יכולתי או רציתי לראות קודם לכן.

והיא התעוררה לחיים, ועוד יש לה מה להגיד.

 

"אין לי מספיק….

לא אוהבים אותי. מספיק….

אני צריכה יותר .

יותר תשומת לב , יותר אהבה, יותר חיבוקים…

אני לבד.

לא מתייחסים אלי…"

 

וואי וואי…היה לי קשה לשמוע את כל הטרוניה הפנימית הזו….

אז מה עושים עם כל הנזקקות הזו עכשיו???

בדרך כלל במערכות יחסים, אנחנו "מפילים" את הנזקקות שלנו על הפרטנר. חסר לי , אז תשלים לי.

לא מספיק לי. תיתן לי עוד.

 

זה יוצר מלא בלגן ביחסים, כי ההשלמות מבחוץ אף פעם לא באמת מספקות, ותמיד נשאר בור של חוסר.

ואז נזכרתי בשיעור שעברתי באוניברסיטה הקוסמית בקורס "הלכה למעשה". בשיעור הזה למדנו לשוחח עם פני הביטוי שלנו. למדנו "לזמן אותם לשיחה", מתוך ההבנה שכולם הם "בניי" ולא ניתן להתעלם מאף אחד מהם.

טוב.. אז זימנתי אותה לשיחה. את הנזקקת הזו.

מיד ראיתי איך היא נראית.

 

ילדה רזה רזה, לבנבנה, רפה, מתנדנדת, כמעט ללא עמוד שדרה, פנים עצובות עם מבט מתלונן .

היה לי קשה לראות אותה.

תמיד לא אהבתי את הילדים האלה, שיש להם פרצוף של טרונייה כל הזמן.

אבל – כמו שכבר כתבתי בפרק אחר – חזון זה חזון, וקבלה עצמית (של כל ההבטים שלי) זה חלק מהחזון.

התבוננתי על הדמות הזו וניסיתי להפנות כלפיה אמפתיה. שאלתי בפנימיות שלי, למה היא קיימת בתוכי, והתשובה היתה – שהיא יכולה להוציא ממני רכות.

או – קיייי-  רכות זה טוב.

 

ואז חשבתי על זה , שנניח היתה לי מטופלת כזו.  נזקקת, לא מרוצה, צריכה עוד…. איך הייתי מתייחסת אליה ?

ברור שהייתי מפנה אליה אהבה , וסבלנות, והיייתי מבקשת לשמוע מה חסר לה, למה היא לא מרוצה, ושואלת איך אני יכולה לעזור לה.

אז למה עם עצמי זה אחרת ? אני יכולה להתנהג באופן דומה לעצמי.

מה חסר לך, אהובה? שאלתי את עצמי.

והקשבתי…

איך אני יכולה לעזור לך ?

והקשבתי…

רק מתוך שאילת השאלות הללו נכנסו למערכת שלי שקט ויציבות.

 

אז הנזקקת כאן כדי להישאר בינתיים, אבל אני רוצה להפנות כלפיה סבלנות, עד שהיא תהיה בשביעות רצון. זה תהליך שיכול לקחת זמן.

והכי חשוב , לא להיבהל עם המפגש איתה.

זה חלק מהעניין.

הפוסט פרק 9 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
פרק 8 https://lgr.co.il/%d7%a4%d7%a8%d7%a7-8/ Mon, 23 Aug 2021 05:00:31 +0000 https://lgr.co.il/?p=564 אתם מכירים את זה שאנחנו "משחקים אותה cool" גם כשאנחנו ממש עצובים או מבואסים?

הפוסט פרק 8 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>
אצלי הכל COOL , ואצלך?

אתם מכירים את זה שאנחנו "משחקים אותה  cool" גם כשאנחנו ממש עצובים או מבואסים?

תמיד רואים את הקטע הזה בסרטים, כשמישהי פוגשת את ה"אקס" שלה. שהיא אומרת שהיא מרגישה נהדר ושהכל טוב…ניי…ניי..ניי…ניי… אבל בעצם היא ממש עצובה ולא התאוששה בכלל מהפרידה?

מכירים את זה, נכון ?

היום תפסתי את עצמי על חם שאני עושה את זה. ככה בקטנה. 😳

היה רגע בשיחה  , שבו הרגשתי אכזבה ממשהו, ממש התבאסתי, ובעת השיחה , שידרתי , הכל בסדר. אני בטוב. אין בעייה. אני ממש COOL.

אבל האמת, שממש לא הרגשתי ככה.

הרגשתי עצב, אכזבה, התבאסתי לאללה. רציתי לבכות.

ואז קלטתי את הפער בין מה שהרגשתי למה שאמרתי. וזה הרגיש כמו ניתוק.

בראש ובראשונה את הניתוק מעצמי וממה שאני מרגישה באותו הרגע.

וגם ניתוק ממנו , כי הייתי לא כנה. אמרתי לו שהכל בסדר….

האמת ?  היה לי מספיק מהניתוק הזה בעבר. כמה פעמים כבר עשיתי את זה!!

הסתרתי את הרגשות שלי, ושיחקתי אותה חזקה. בסופו של דבר זה יצר ריחוק גדול. מעצמי. ומבן הזוג.

 

לכן בחרתי לא להמשיך באותו קו.

לאחר שסיימנו את השיחה, אמרתי לעצמי, "בואי, מותק, תודי רגע , לפחות בפני עצמך , איך את מרגישה. קשה לך ברגע זה ?  את לא צריכה להסתיר את זה. זה לגיטימי. וזה גם לגיטימי להזיל דמעה"

משום מה , יש לנו תפישה שלכאוב או לבכות זה חלש ותלותי, ואז אנחנו נוטים להסתיר את זה וללבוש איזה "שריון". וחבל.

 

 זה לא חייב להיות ככה.

אז לאחר שהודתי בפני עצמי שאני מאוכזבת, שקשה לי עם מה שהוא אמר לי, שאני עצובה…בחרתי גם לשתף אותו בזה, כדי להיות כנה איתו.

שיתפתי אותו ש"תפסתי את עצמי על חם" שאני משחקת אותה "קול", ושהאמת היא שאני ממש עצובה ומתגעגעת.

זה היה מאד חשוב ששיתפתי,  אבל יכול להיות גם "טריקי".

ופה זה חלק למתקדמים, אז קיראו בשימת לב.

למה אני מתכוונת?

נכון שאני רוצה להיות כנה ולשתף אותו איך אני מרגישה, אבל צריך לשים לב, כי לפעמים אנחנו יכולים להשתמש בשיתוף הזה כמניפולציה. ההבדל הוא דק, אך מאד משמעותי.

כשאני משתפת מה שאני מרגישה ,חשוב לי להקפיד שאני גם  לוקחת אחריות על הרגשות האלה.

למשל,

אני מאוכזבת, אך לא מאשימה אותך שגרמת לזה.

אני מתגעגעת, אבל רוצה שהחופש שלך יישמר.

כואב לי כרגע, אבל אני לא מצפה ממך שאתה תרפא את הכאב שלי.

זה מצב של גם וגם. גם כואב לי, וגם אתה לא אשם בזה.חשוב ששיתוף כן ברגשות כמו – כאב, צער, אכזבה, עצב – מגיע ללא האשמה. ללא יצירה של מניפולציה, שבגלל שאני מרגישה כך וכך, אתה צריך לעשות כך וכך.

אפשר להשתמש במשפטים כמו "מעציב אותי לשמוע" , " אני מאוכזבת" , "כואב לי, ואני צריכה רגע כדי להכיל "  זה גם אותנטי וגם לוקח אחריות.

בשורה התחתונה הוא העריך את זה ששיתפתי אותו בכנות, ואני נתתי לעצמי זמן להכיל את האכזבה.

 

ומפה ממשיכים….

הפוסט פרק 8 הופיע לראשונה ב-לילך גרינברג לחיות באהבה עם עצמי.

]]>