הגענו למריבה הראשונה
אוקיי… זה כנראה היה חייב להגיע…
המריבה הראשונה.
אז היתה סיטואציה. אי הסכמה נקרא לזה. אני קצת כעסתי, הוא קצת כעס,תכלס, היה לא הכי נעים.
הרבה פעמים אחרי סיטואציות כאלה הנטייה האנושית מתחלקת לשניים –
לסגור את העניין ולהגיד, יאללה ביי! אין לי כוח לדברים האלה ! מה היה רע לי לבד?
ואז נפרדות דרכנו.
או –
לנסות לחזור מהר מהר להרמוניה, ולנסות להשיב את הדברים לסדרם כדי לא לחוות את התחושות הלא נעימות וחוסר הוודאות. ואז בדרך כלל התיקשורת נוצרת מהר מדי ומוקדם מדי.
אז אנחנו אחרי מריבה, שום דבר לא ברור, ואני חושבת שהכי טוב זה דווקא לעבד את הדברים עם עצמי בשלב ראשון.
זה אמנם זמן שמתקיימת בו תחושת אי וודאות, ולכן לעיתים קשה להכיל אותו, ויש מקום פנימי שרוצה כבר לחזור לוודאות והרמוניה, אבל אני חושבת שזה זמן מאד חשוב.
והפעם רציתי לכתוב על – איך אני מנצלת את הזמן הזה, שאני קוראת לו "התכנסות".
אני אומרת 'התכנסות' – כי מבחינתי יש "יציאה החוצה" שזה אינטראקציה איתו, ויש "התכנסות" שזו אינטראקציה פנימית.
אז…איך אני מנצלת את זמן ההתכנסות? או ליתר דיוק, אני שואלת את עצמי: מה הדיאלוג הפנימי שאני מקיימת בתוכי בזמן הזה ?
האם הדיאלוג הפנימי שלי חותר לשלום, לחיבור, לסליחה וחסד, להעצמה את עצמי, אותו ואת המשך ה"ביחד"?
או האם אני עושה שימוש בדיאלוג הפנימי לצורך האשמה, אשמה, צדקנות ולמעשה ממשיכה לריב איתו ולהאשים אותו בתוכי ?
אולי יש כאלה מבינכם שישאלו – מה זה משנה איך אני מדברת בתוכי? ממילא אף אחד לא שומע…
על זה אני אומרת קודם כל, שהדיבור הפנימי יוצר מציאות פנימית. האם אני בוחרת להיות במציאות פנימית של הרמוניה ושלום? או האם במציאות פנימית של מאבק ומלחמה? ובנוסף , ה"יציאה שלי החוצה" לשיחה איתו, תנבע מהמציאות הפנימית שאני נמצאת בה, ולכן היא מאד חשובה.
כמו כן, אני מאמינה,( ואולי יש כאלה שיחשבו שזה קצת מוזר) , שהתקשורת ביננו היא לא רק מילולית, ובאיזשהו אופן , אני יכולה להרגיש את המצב הפנימי שהוא נמצא בו ולהיות מושפעת ממנו, ולהפך. זאת אומרת, שאני מאמינה שאנחנו יכולים להשפיע אחד על השני לא רק בשיחה או פגישה ישירה, אלא מתקיים ביננו כל הזמן קשר, כמו "חוט דמיוני" שמחבר ביננו, ותזוזה של החוט מצד אחד משפיעה על מי שנמצא בצד השני של החוט.
כך אני מאמינה. ולכן אני מאד ערה לא רק למילים ולהתנהגות שלי , אלא גם למחשבות שלי.
אז אני בחרתי ליצור דיאלוג פנימי שבו בראש ובראשונה אני נותנת מקום לרגשות שעלו לי בסיטואציה. על מנת לאוורר הכל! שלא יהיה רגש שירגיש שלא היה לו מקום.
כעס, התבאסות, צער, אכזבה, פחד, …וכל החבורה הזאת….
אני אומרת שזה שלב ראשוני, כי אני יודעת שאני לא אשאר רק שם, אבל הוא שלב חשוב.
לאחר איוורור הרגשות, הסכמתי להתבונן על ההתנהלות שלי בתוך הסיטואציה. ואחרי שעובר הכעס, אני יכולה להתבונן יותר בכנות ובאובייקטיביות על עצמי ועל ההתנהלות שלי.
וכשהתבוננתי על עצמי בפרספקטיבה , בדיעבד, שמתי לב שאכן, הייתי יכולה לבחור תגובה אחרת בתוך הסיטואציה. תגובה שהיתה מובילה לסיום הרבה יותר הרמוני של האירוע הזה. במקביל, אני שמה לב לא להיות באשמה על אופן ההתנהלות שלי, כי באותו הרגע עשיתי מה שיכולתי, אבל אני בהחלט מוכנה לזכור לפעם הבאה, שיש לי אפשרות לבחירה אחרת,הרבה יותר הרמונית.
בשלב הבא ביקשתי בתוכי לראות את ההתנהלות שלו מזווית ראיה אמפטית. מה שלא יכולתי לעשות תוך כדי הסיטואציה עצמה. מבקשת לנסות להבין את נקודת מבטו, את אופן ההתנהלות שלו. וכשאני מכוונת לזה, אז אני יכולה לראות, להבין, להיות יותר סבלנית ואמפטית כלפי מה שהוא ביטא.
ואז שאלתי את עצמי – מה אני רוצה להמשך?
איך הייתי רוצה לראות את הדברים מתנהלים?
איך הייתי רוצה שנלמד להתנהל יחד אם נגיע שוב לצומת הזה?
ואחרי שיצרתי בתוכי את ההבנות הללו, נוצר שלום בתוכי.
זה מקום מאד טוב לצאת ממנו החוצה לתקשורת איתו.
אבל האמת – בסופו של דבר, בהכי פשוט – מה שהכי הכי חשוב לי – זה החברות.
זאת אומרת שגם כשעולה כעס, פגיעות, עלבון או ווואט אבר – הכי חשוב לי זה להתנהג אליו בכבוד , לזכור עם מי אני מדברת – איש שאני מעריכה ואוהבת – מבחינתי , זה כמו "קופסא שחורה" במטוס, גם אם הכל מתפרק – זה נשאר. החברות.
וזה נשאר גם אם בוחרים בסופו של דבר להיפרד.
מה נבחר? עוד לא וודאי בשלב זה.
בפרק הבא אשתף אתכם מה קרה לאחר המריבה הזו. עוד קצת סבלנות.
