"הזמן שאחרי המריבה"
אייי…אייי….איייייי
כמה לא פשוט לפעמים להכיל אי וודאות. יש משהו בוודאות שאנחנו כל כך מחפשים אותו , כי הוא מקנה לנו ביטחון.
ואם יש דבר שאני יכולה לומר עליו שהוא אחד הדברים ה – מאתגרים עבור אנשים, זה להכיל אי וודאות. הרבה פעמים אנחנו פועלים מתוך חוסר הוודאות ואז עושים "הרבה בלגן".
כמובן שזה בא לידי ביטוי גם בהתנהלות שלנו במערכת היחסים, בעיקר אחרי מריבה שיוצרת ריחוק.
אז אתם בטח סקרנים לשמוע מה היה אחרי ה'מריבה הראשונה'.
אם לומר את האמת, גם אני הייתי סקרנית במשך יותר משבוע , לאן יזוז כל הסיפור.
אבל אצלי הסקרנות היתה מלווה גם בחשש, בעצב, ברגעים של חולשה ובבילבול…
4 ימים לאחר הסיטואציה של "הריב" , היתה לנו שיחת טלפון בה יישרנו קו ביננו. דיברנו והגענו להבנות לגבי הסיטואציה. התחושה שלי היתה שהראש הבין, אבל הלב עוד לא לגמרי נפתח בחזרה. היינו רגישים. והכל היה רגיש.
אני ידעתי שמבחינתי – אני רוצה להמשיך בקשר – הרגשתי שאנחנו עוד בשלב ההכרות, וזה לא הזמן לקבל החלטות על הפרדת כוחות, וגם היתה לי ידיעה, שאנחנו עוד ניפגוש במהלך הדרך כל מיני דיסהרמוניות, כל אחד בתוכו, ואחד אצל השני, אבל בגדול החיבור הוא טוב, ורב המאחד על המפריד – ולכן כדאי להמשיך. זה מבחינתי.
אבל לא היה ברור לי מה איתו. ומה הרצון שלו.
הרגשתי שיש ביננו עדיין סוג של ריחוק.
ולא הרגשתי נכון להתקרב בכוח.
זה כמו חבל דק שעומד להיקרע…צריך להיות עדינים.
הבנתי , שאני צריכה לתת לזה את הזמן על מנת שנבשיל.
אש קטנה, סבלנות, לא למהר, לא לדחוף מהר מדי…
ואש קטנה מאתגרת אותי מאד.
בטח ובטח כשמתחברת לזה תחושת אי הוודאות- זה מאתגר.
רציתי לדעת. לדעת איך כל זה יימשך.
אז שבוע וחצי לא ידעתי איפה אנחנו עומדים בדיוק.
אנחנו יחד?
אולי כבר לא?
לאן זה הולך?
מה שלומו?
מה הוא חושב?
כן.ככה נשמעת אי וודאות.
אבל – שמתי לב – שבתוך אי הוודאות הזה היתה לי ודאות פנימית מאד ברורה –
קודם כל הודאות של הערכים שלי -מבחינתי, לא משנה אם נהיה ביחד או לא – אני מכירה תודה ורוכשת אהבה לאיש הזה. וכך גם הדיבור הפנימי שלי כלפיו וכלפי מה שיצרנו ביחד. לא מאשימה, לא מרכלת, גם לא עם עצמי. זה בל יעבור מבחינתי.
שנית, אני יודעת שנכון לי להמשיך איתו בקשר. לי. אבל אני מוכנה להכיל את הצער אם הוא יבחר בפרידה. ואני יודעת שגם אם יהיה לי עצוב וכואב, אני אתמודד. ושהאהבה בכל מקרה תישאר.
שלישית, לא משנה מה יקרה , אני יודעת שאני אתפתח מזה, אלמד מזה להבא, ושגם אם הוא יבחר שלא להמשיך,היתה למידה משמעותית שאעשה בה שימוש בהמשך.
באותה שיחת טלפון , הבעתי בפניו את נכונותי ללמוד מהסיטואציה שהיתה, ולהמשיך בקשר.
והוא הסכים איתי, אבל כמו שכתבתי קודם – התחושה היתה של הסכמה, אך הלבבות היו עדיין היה מרוחקים…
פשוט הרגשתי את זה. זה היה מעבר למילים.
הבנתי שבמצב הזה כל התקשרות איתו, יכולים להיות דוחפים מדי ואפילו מרחיקים.
ולכן, בכל פעם שעלה לי רצון להבין, או רצון לדבר איתו – הכלתי את הרצון הזה. ולא פעלתי החוצה.
הכלה כמו שאני תופשת אותה – היא היכולת להרגיש את הרגש מבלי ליצור פעולה אוטומטית מתוכו.
אז בימים אלה דיברתי עם עצמי הרבה, ולימדתי את עצמי להכיל את הרגשות שעולים לי מבלי לפעול מתוכם.
ידעתי שאפשר לשלוח געגוע ואהבה גם בלב ובמחשבה. וכך עשיתי. הרגשתי שיצירת קשר ישיר תהיה ישירה מדי , ויכולה להלחיץ.
וגם ידעתי שיגיע הזמן – שזה יהיה בול הזמן.
עד אז – אמרתי לעצמי – רק להכיל.
ו – וואלה. הכלתי.
ואכן – הגיע הזמן. שהיה בול הזמן.
התכתבנו, וקבענו להיפגש. אצלו.
עכשיו תקלטו את הסיטואציה.
אני בדרך לפגוש אותו, ועד הרגע בו דפקתי על דלת ביתו , לא ידעתי לאן כל זה הולך.
האם נלך לפרידה?
האם ניפצח בסקס סוער – הידוע בכינויו "מייק אפ סקס" ?
באמת שלא ידעתי.
אבל הסכמתי להכיל כל מה שיעלה באותה פגישה.
מבחינתי זה היה מצב של ביטחון, בתוך חוסר הביטחון – מצב שבו אני מוכנה להכיל את כל האופציות.
ואתם בטח שואלים – מה היה בסוף בפגישה?
אז לא… לא פצחנו ב"מייק אפ סקס" , אתם יכולים להרגע… אנחנו לא בהולייווד 😃
אבל היתה לנו שיחה משמעותית, שבה הוא אמר איך הוא הרגיש ואיך הוא רואה את ההמשך, וגם אני שיתפתי אותו, והקשבתי. גם כשלא היה קל לי לשמוע.
והיתה לי ידיעה מאד ברורה שהשיחה הזו , היתה יכולה להתקיים רק בשלב הזה, ולא רגע קודם.
לכן מאד הודיתי לעצמי שלא לחצתי על פגישה , גם כשמאד רציתי.
לא סתם נאמר "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים"
משפט חכם שמוביל לסבלנות ,ואם מצליחים להתנהל לפיו, הכל קורה הרבה יותר מדוייק.
