"יאללה בובי, הגיע הזמן"
אני יושבת בבית קפה בגן שמואל, יום שישי בין הערביים, עם הכלבה שלי, לאחר טיול בים, ואני אומרת לעצמי: "יאללה בובי הגיע הזמן. את מוכנה !"
באמת ? אני מוכנה ?
החשש שלי תמיד היה , שכשאני בזוגיות, אני מייד מאבדת את התדר העצמי שלי. ריצוי. פיתוי. יציאה החוצה. ביטול עצמי. יווווו…איך לא אהבתי את המצב הזה…לא כיף!
אבל אולי כבר חל שינוי?
אולי אני כבר יודעת יותר לשמור על הגבולות הפנימיים שלי?
אולי אני כבר מספיק בטוחה בעצמי, כדי לא לרצות? כדי להיות אותנטית?
טוב. אם אני לא אנסה, לעולם לא אדע.
אז נרשמתי לאפליקצייה .
והדבר העיקרי שאמרתי לעצמי, זה שאני נכנסת ל'לונה פארק' הזה מתוך מקום שמוכן להתנסות.
אני מוכנה להרגיש רגשות, לגלות בתוכי מקומות גבוהים ובוגרים וגם מקומות קטנים וחסרים.
יאללה.
מה כבר יכול להיות?
מתנסים…
…ועכשיו לכי תגדירי את עצמך ב 400 תווים.
ואיך לעזעזל מתנהלים עם האפליקצייה הזו?
קודם כל הייתי צריכה לכתוב על עצמי כמה משפטים.
ואחר כך לכתוב איזה בן זוג אני מחפשת.
זה היה דווקא קל .
רוצה איש רגיש, פתוח, מוביל ומובל, מודע לעצמו, יצירתי…בקיצור מושששש
יש כזה בנמצא??
אני זוכרת שאח שלי אמר לי פעם שההסתברות למצוא בן זוג "בינגו" באפליקצייה זה כמו ההסתברות לזכות בלוטו.
הוא די פסימי בעיניין…
זה הזמן לומר, שאחי, איש מקסים, צעיר ממני בשנתיים , חלק נכבד מחייו בחר לחיות כרווק, ויש לו ניסיון רב בעולם האפליקציות וההכרויות. הוא מכיר את חוקי המשחק, גם הלא רשמיים של עולם ההכרויות, מהצד הגברי , ואני נעזרת בנקודת המבט שלו במהלך הדרך.
אז הוא יותר פסימי בעניין, אבל אני הייתי אופטימית, וכשניגשתי לפרופילים של הבנים דאגתי לקרוא גם בין השורות, לקלוט את התדר שהאדם כותב ממנו. רציתי לדייק. לא התחשק לי לצאת למלא דייטים.
ואז מצאתי מישהו שמצא חן בעיניי. כתבתי לו, והוא ענה מיד. איזו התרגשות !!
דיברנו בטלפון שיחה ארוכה. נהניתי לשוחח איתו, ונראה היה שמתקדמים.
וואיי… זה היה כל כך מרגש, המוח והלב שלי עפו מהתרגשות, אפילו היה לי קשה להתרכז בדברים שאני צריכה לעשות, וכל זה כשעוד לא נפגשנו.
טו מייק לונג סטורי שורט, הבחור הזה מצא חן בעיניי, ובאמת יצרנו התקרבות די מהירה.
ניפגשנו כמה פעמים, בבית קפה , בבית שלי , בבית שלו, השיחות זרמו, היה לי מעניין לדבר איתו…והסקס… לא נרחיב מפאת חוסר רצון לרכל…. אני הייתי לגמרי בפנים, ידעתי שהשבועות הראשונים הם תקופת "מבחן", אבל הייתי לגמרי בפנים. רציתי שזה יצליח!
יצאתי מהאפליקציה ומהחפירות של "מישהו התעניין בך" והתמסרתי לקשר הזה.
הדבר היחיד שצרם לי, זה שהיתה לי תחושת בטן ש – אני מאד מתלהבת , והוא באיזשהו אופן שומר על איפוק, על קור רוח . היה מין פער כזה בין הרצונות.
אבל התעלמתי מהתחושה הזו…
ולא אחר להגיע הרגע , שזה התהפך לי בפנים (כי לא כדאי להתעלם מתחושות בטן)
אחרי כחודש הוא אמר לי – "תישמעי, אני לא אוהב אותך!"
(האמת, לא ציפיתי שיאהב אותי אחרי חודש )
ואני , בשיא האותנטיות, עניתי – "מזתומרת? איך אפשר לא לאהוב אותי? אני מהממת". ככה הרגשתי 😊 והוא אמר, "נכון , את באמת מהממת , אבל אני עוד לא יצאתי מהאפליקציה!"
"מה? למה? מה יש לך לחפש שם אם אנחנו חוקרים יחד קשר ?"
"אני עוד לא החלטתי". הוא אמר
הופה!! פה נדלקה לי נורה אדומה. לטעמי , חודש זה מספיק זמן להבין מי הפרטנר/ית שלי, ואם יש מצב לכיוון או לא. ואם עד כה הוא לא החליט שהוא מכן להתמסר לחקירה המשותפת, זה סימן שהוא לא מכיר בשפע שאני מביאה.
האמת, הצלחתי להבין כמה חמקמק ומפתה זה יכול להיות המצב, שהרבה נשים שולחות לך הודעות ורוצות להכיר אותך… יש משהו בזמינות הזו , שאפשר להתמכר אליו. זה משאיר את האדם בתחושה של פחד לפספס באופן מתמיד. תמיד יש תחושה ,שאולי יש משהו יותר טוב שנמצא מאחורי הסיבוב.
אגב, בעיניי , זה "טריק" מעולה של הנפש , על מנת לא להתמסר לקשר באמת. (ולא להיפגע)
אבל – מהון להון הקשר עם ר' הסתיים ,כיוון שהוא לא רצה "להכניס את הרגל השנייה", ואני הרגשתי שזה לא הרמוני בכלל.
אז סגרנו.
האמת, בכיתי הרבה בשבוע הראשון לאחר הפרידה. היה לי עצוב. כי ראיתי את הפוטנציאל, ונקשרתי אליו , וגם היו רגעים של כייף שהתגעגעתי אליהם וכו, ואז היו גם רגעים ששאלתי את עצמי "מה הייתי צריכה את הדבר הזה??" " מה היה רע לי לבד?"
והזכרתי לעצמי שכשנכנסתי ללונה פארק הזה , ידעתי מראש , שיכולים להיות גם רגשות כאלה.
זה חלק מהעניין, וחלק מהשפע.
ואחרי שבוע, החלטתי לדבר עם אחי, שכזכור, יש לו ניסיון רב בנקודת המבט הגברית בנושאים האלה . סיפרתי לו מה היה , בעוד עיניי אדמדמות ולחלוחיות , והוא אמר לי -" אחותי, אני אגיד לך את זה מאד פשוט – אם הוא אמר לך את מה שאמר, הוא לא רוצה! סוף הסיפור! תיסגרי את זה בתוכך וכמה שיותר מהר ! שום הודעה! שום שאלה! שום הזדמנות." !
אאוצ' כואב. קשוח אח שלי .
ועל אף הנחרצות שלו ( אני לא תמיד אוהבת נחרצות ) פשוט סגרתי את זה. והוקל לי באופן מיידי.
כאילו הסבל היה בגלל שזה נשאר פתוח, ולא בגלל שזה נגמר.
אני מאמינה שמכל קשר אפשר ללמוד משהו על עצמי.
ועל אף שזה היה קצר , למדתי הרבה –
למדתי שאני ממש שלמה עם הגוף שלי (לא מובן מאליו)
למדתי שגם כשאני מתאכזבת או כואבת, אני לא יורקת אש על הצד השני – לוקחת אחריות על האכזבה שלי.
למדתי שכדאי להקשיב לתחושות בטן ולא להתעלם.
למדתי להבא שאני רוצה גבר שיוכל להכיל את כל האהבה והשפע שאני מרעיפה מהרגע הראשון. מסתבר שגם זה לא מובן מאליו.
אני צריכה להתרכז, לדייק, ורק אז לשלוח הודעה.
