נעים להכיר – "הנזקקת"
כזכור לכם מהפרקים הראשונים, אני נכנסתי לקשר הזוגי הזה ממקום של שפע. ממקום של מלאות.
ולפתע במפגש איתו אני פוגשת בתוכי הבט נזקק.
הבט שלא מספיק לו,שהוא רוצה עוד, ואם כרגע אין עוד, אז התחושה היא של חוסר, מצוקה, סבל…
פייר, לא ידעתי שקיים בי היבט נזקק. או ביתר כנות – כנראה שלא רציתי לדעת.
בכלל, שמתי לב שיש לי היררכיה בין ההבטים הפנימיים שלי – הבטים שאני אוהבת, שהם ממש שווים "מהחבר'ה המקובלים" שאני רוצה לשים אותם בחלון הראווה ומתגאה בהם. וכאלה שאני מעדיפה להעלים, הם לא מה"שווים", אז שיישבו במחסן, ושלא יצוצו פתאם ושחס וחלילה לא יידעו שיש בי היבט כזה.
אז לפתע ה"נזקקת" קפצה מהמחסן, שלא לומר מהבויידם… ואני בשוק.
אני אדם שופע. שמח. עצמאי. יש לי המון תעסוקות.חברים. אוהבת מאד להיות עם עצמי. שנים הייתי נהנית מרגעי הקסם של הלבד.
אז מה נזקקת עכשיו?
זה מאד הפתיע אותי.
נכנסתי למערכת זוגית בכייף.
ושבועיים אחרי תחילת הקשר, מופיעה ה"ניזקקות".
אימוג'י מופתע 😱😱😱
טוב…אין ברירה… צריך להודות בזה…שאם עולה לי הנזקקות , אז היא עדיין קיימת בי.
הקשר הזוגי רק האיר עליה פתאם בזרקור, כמו פינה חשוכה שלא יכולתי או רציתי לראות קודם לכן.
והיא התעוררה לחיים, ועוד יש לה מה להגיד.
"אין לי מספיק….
לא אוהבים אותי. מספיק….
אני צריכה יותר .
יותר תשומת לב , יותר אהבה, יותר חיבוקים…
אני לבד.
לא מתייחסים אלי…"
וואי וואי…היה לי קשה לשמוע את כל הטרוניה הפנימית הזו….
אז מה עושים עם כל הנזקקות הזו עכשיו???
בדרך כלל במערכות יחסים, אנחנו "מפילים" את הנזקקות שלנו על הפרטנר. חסר לי , אז תשלים לי.
לא מספיק לי. תיתן לי עוד.
זה יוצר מלא בלגן ביחסים, כי ההשלמות מבחוץ אף פעם לא באמת מספקות, ותמיד נשאר בור של חוסר.
ואז נזכרתי בשיעור שעברתי באוניברסיטה הקוסמית בקורס "הלכה למעשה". בשיעור הזה למדנו לשוחח עם פני הביטוי שלנו. למדנו "לזמן אותם לשיחה", מתוך ההבנה שכולם הם "בניי" ולא ניתן להתעלם מאף אחד מהם.
טוב.. אז זימנתי אותה לשיחה. את הנזקקת הזו.
מיד ראיתי איך היא נראית.
ילדה רזה רזה, לבנבנה, רפה, מתנדנדת, כמעט ללא עמוד שדרה, פנים עצובות עם מבט מתלונן .
היה לי קשה לראות אותה.
תמיד לא אהבתי את הילדים האלה, שיש להם פרצוף של טרונייה כל הזמן.
אבל – כמו שכבר כתבתי בפרק אחר – חזון זה חזון, וקבלה עצמית (של כל ההבטים שלי) זה חלק מהחזון.
התבוננתי על הדמות הזו וניסיתי להפנות כלפיה אמפתיה. שאלתי בפנימיות שלי, למה היא קיימת בתוכי, והתשובה היתה – שהיא יכולה להוציא ממני רכות.
או – קיייי- רכות זה טוב.
ואז חשבתי על זה , שנניח היתה לי מטופלת כזו. נזקקת, לא מרוצה, צריכה עוד…. איך הייתי מתייחסת אליה ?
ברור שהייתי מפנה אליה אהבה , וסבלנות, והיייתי מבקשת לשמוע מה חסר לה, למה היא לא מרוצה, ושואלת איך אני יכולה לעזור לה.
אז למה עם עצמי זה אחרת ? אני יכולה להתנהג באופן דומה לעצמי.
מה חסר לך, אהובה? שאלתי את עצמי.
והקשבתי…
איך אני יכולה לעזור לך ?
והקשבתי…
רק מתוך שאילת השאלות הללו נכנסו למערכת שלי שקט ויציבות.
אז הנזקקת כאן כדי להישאר בינתיים, אבל אני רוצה להפנות כלפיה סבלנות, עד שהיא תהיה בשביעות רצון. זה תהליך שיכול לקחת זמן.
והכי חשוב , לא להיבהל עם המפגש איתה.
זה חלק מהעניין.
