אם יש חזון אז יש חזון
איך מתקדמים מפה ?
לפעמים נראה לי, שכשמישהו מוצא חן בעיניי , זה יותר מפחיד מאשר כשלא.
שמתם לב לנטייה האנושית הזו , שיש משהו שמוצא חן בעיננו , אנחנו רוצים שהוא יהיה מיד שלנו ? ליידנו ? ושתהיה לנו בעלות עליו??
אני מיד זיהיתי שעם ה"מוצא חן בעיניי" באותה נשימה הגיע "הפחד לאבד".
איזה קטע זה! לפני רגע לא היה לי. עכשיו יש לי. אז עולה פחד. איזה מנגנון מוזר זה!
לאחר שתי פגישות שעפנו לשמיים , כבר בסופ"ש הראשון היה מצב שלא יכולנו להיפגש או לדבר.
מזל!! מזל שאני עושה תהליכי התפתחות !!
כך יכולתי לעזור לעצמי עם הפחדים, ועם הגעגועים.
הוא בחר באותו סופש להשתתף בסדנא כלשהי, ואני ידעתי שזה אומר שאני לומדת להכיל את כל הרגשות שעולים בי, מבלי לספק אותם בשיחה או בפגישה איתו.
איזו למידה זו היתה !
בדרך כלל כשאנחנו מרגישים פחדים או געגועים אנחנו נוטים להרגיע אותם במפגש או בשיחה עם הפרטנר.
ללמוד להכיל את הרגשות הללו ולקחת עליהם אחריות – זה ממש התעלות מבחינתי.
באותו סופ"ש היה לי לא פשוט, אבל הקשבתי למוסיקה, טיילתי בחוץ, נחתי הרבה, כתבתי, עשיתי כל מה שעוזר לי להכיל את סערת הרגשות.
ולמה?
חלק מהחזון שלי באופן בו אני תופשת זוגיות, זה לאפשר לפרטנר שלי להיות חופשי לעשות דברים שהוא אוהב וחשובים לו.
כן, גם אם זה מאתגר אותי.
(ואותו דבר הפוך.)
ומבחינתי – אם יש חזון! אז יש חזון!
מתוך המחוייבות לחזון שלי, מגיעה המשמעת הפנימית, וההסכמה לעבור את האתגר ולהכיל את הרגשות שעולים בי. הכלתי. וכמו שאמרתי לו, לא יצרתי קשר במהלך הסופ"ש.
